אחד הרגעים המרגשים ביותר בחייו של האדם הינה שעת היכנסו לחופה. בשעה מרוממת זו, אנו מברכים כל חתן וכל כלה ואומרים: "בָּרוּךְ… אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה…אַהֲבָה וְאַחְוָה, שָׁלוֹם וְרֵעוּת". דהיינו, אנו מברכים את החתן והכלה שישרור בביתם שפע של אהבה ואחוה. מה משמעותם של הביטויים המיוחדים הללו? מנין בונים החתן והכלה את הקשר העמוק והמיוחד הזה שביניהם?
עזר כנגדו
כאשר התורה מפרטת לנו את יצירתו של אדם הראשון, התורה אומרת: "וַיִּבְרָא אֱלוקים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ… זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". דהיינו, הקב"ה ברא במקביל גם זכר וגם נקבה. ואילו בפסוק אחר כתוב: "וַיַּפֵּל ה' אֱלוקים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וכו' ". דהיינו, הקב"ה ברא את האדם בלבד, ולאחר מכן יצר ממנו את חוה. אם כן, הדברים לכאורה סותרים: האם הקב"ה ברא זכר ונקבה במקביל או שבעצם ברא רק את האדם וממנו יצר את חוה?
באים חז"ל ומבארים שמתחילה הקב"ה ברא גם את האדם וגם את חוה אלא שהיו מחוברים בגב. לאחר מכן, ראה הקב"ה: ש"לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", אמר: "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". כלומר, עד כה העזר (אשתו) היתה מאחוריו, כעת הפרידה ממנו ושם אותה כנגדו, מולו. שואל הרב קוק זצ"ל: הרי הקב"ה ידע שעתיד להפרידם, אם כן מדוע מלכתחילה בראם מחוברים? עונה הרב, הקב"ה רוצה שכל חתן וכל כלה בישראל יזכו למדרגה הרוחנית הזאת של אהבה ואחוה. כיצד יזכו לכך? הרי באופיים שונים הם! מה עשה הקב"ה? ברא מלכתחילה את אדם וחוה מחוברים בגב. ברגע שפיסית הם מחוברים, הם אחד- ממילא נשמתם אחת היא, ומובן מאליו שישנה אהבה עצומה ביניהם, שהרי אין לך אדם שלא אוהב את עצמו. כן הדבר בין כל בעל ואשה, שהרי אדם הראשון כולל בתוכו את כל נשמות בני ישראל, וחוה כוללת בתוכה את כל נשמות בנות ישראל. כעת, אמר להם הקב"ה: הפנמתם את המדרגה הנפלאה הזאת? מצוין! עכשיו אני מפריד ביניכם ומעתה תפקידכם הוא להגיע למדרגה מרוממת זו בכוחות עצמכם. האם אדם וחוה הגיעו לכך?
אומר אדם הראשון לאשתו: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". מבאר הזוהר הקדוש ואומר: "חמי כמה בסימין אינון מלין (בוא תראה, כמה מתוקים מילים אלו), כמה מלי דרחימותא אינון (כמה מילים של אהבה אלה), "עצם מעצמי ובשר מבשרי", בגין לאחזאה לה (כדי להראות לה) דאינון חד ולא אית פרודא בינייהו בכלא (שהם אחד ואין ביניהם שום פרוד)…"לזאת יקרא אשה" (אומר אדם הראשון לאשתו:) דא היא דלא ישתכח כוותה (זאת היא שאין כמוה), דא היא יקרא דביתא (זאת היא היקר של הבית. מפליג אדם הראשון ואומר לחוה:) כולהון נשין גבה כקופא בפני בני נשא (בשבילי, כל הנשים לעומתך כמו קוף בפני בן אדם), אבל "לזאת יקרא אשה", שלימו דכלא (שלמות הכל), לזאת ולא לאחרא (לזאת ולא לאחרת). כמה דאת אמר (כמו שכתוב בפסוק): "רבות בנות עשו חיל" (נכון, כל מיני נשים עושות ועשו הרבה דברים טובים, אבל בשבילי): "ואת עלית על כלנה".
יבוא השואל וישאל: לשם מה טרחה תורתנו הקדושה לכתוב אילו מילות אהבה אמר אדם הראשון לאשתו? האם אין דברים יותר מהותיים שכדאי שהתורה תרחיב בהם?
עונה הנצי"ב מוואלוז'ין ואומר: ספר בראשית נקרא ספר הישר, משום שמטרת ספר זה ללמדנו כיצד אבותינו ,שהיו גדולי העולם, התנהגו באופן ישר. כיצד הם בנו את ביתם המופלא, ומתוך כך נדע גם אנו כיצד לרומם ולקדש את ביתנו שהוא חלק ונדבך מכלל בית ישראל.
ובכיוון זה מבאר רבינו הרמב"ם שכשם שיש הלכות כשרות המטבח, ויש הלכות טהרת המשפחה, וזה חלק בלתי נפרד מהתורה, כך יש הלכות כיצד ראויה להיות התקשורת בין בני הזוג. וכך כותב הרמב"ם: "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו, ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז: וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה… ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים… ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח".